(ההדגשות עם פונט שחור הם שלי, כי רציתי להדגיש נקודות חשובות, ואני מקווה שהדגשתי באמת את החשובות. מ.ל.)

WHO'S THE G.O.A.T

סקוטי פ. הוא פסיכולוג באחד מקיבוצי מרכז הארץ

עברו הימים שיכולתי להרשות לעצמי לקום באמצע הלילה לראות משחקים. לעזאזל, עברו הימים שהייתי יכול לשחק כדורסל בלי לחוש שמדובר בסיכון פיזי ממשי. אך האהבה למשחק ולדרמה שסביבו נשארה גם נשארה, כך שנכון להיום אני עוד משתדל לעקוב, אך ניזון בעיקר מצפייה מאוחרת  של תקציר משחקים ותוכניות הבידור האמריקניות ביוטיוב.

ובתוך כך, התחלתי לשים לב שכמו בשנים קודמות בתקופה זו של הפלייאוף, אני נשאב כל פעם מחדש לדיונים האובססיביים הנוגעים לשאלת WHO'S THE G.O.A.T ובמיוחד נוכח הדיונים האמוציונאליים בשאלת גו'רדן VS לברון. "די" אני חושב לעצמי ומקליק על האייקון עם התמונה של שני הטיטאנים בהתלהבות של נער מתבגר. אני מבין רציונאלית שבשביל אדם מבוגר/איש משפחה/פסיכולוג, זה עיסוק אווילי ותפל, עם זאת, אני חש כשבויי של סרטוני היוטיוב הרצים זה אחר זה – שבויי בתוך הגילטי פלז'ר שהתרבות האמריקאית יודעת לייצר.

וכפי שפסיכולוגים נוטים להרהר על המניעים העמוקים של נטיות ליבם, התחלתי לעסוק בסוגיה זו הן ברמה האישית והן האנושית. מכאן נולד טור זה.

אבקש תחילה להתריע שהכתיבה עוסקת בסוגיות של פסיכולוגיה ואנתרופולוגיה כאשר ה-NBA משמש כאמצעי להעביר רעיון. ככה שתדעו למה לצפות.

נשארתם? יופי! אז מתחילים.

בשנת 1912 פרויד מפרסם את "טוטם וטאבו". אסופת רעיונות תיאורטיים על היווצרותה של התרבות האנושית.

בתמצית הרעיון: קצת בדומה לקופים, בני האדם חיו בשבטים. בכל שבט היה אב חזק שהטיל את מרותו על הבנים ואסר עליהם לבוא על הנשים. כך נוצרה כלפי האב אמביוולנטיות: הערצה וסגידה מצד אחד. קנאה, שנאה וכעס מאידך. ברגע מכונן ב(פרה)היסטוריה, הבנים החלשים מתארגנים יחד והורגים את האב ובכך הנשים מותרות להם.

אך העניינים מסתבכים. רצח האב מעורר לראשונה רגשות אשם וחרטה בקרב בני השבט.

כדי להשתחרר מרגשות האשם נוצרים הטאבואים: מכאן ואילך, חל איסור על הרג בני הקבוצה וקיום יחסי עריות. כתוצאה מכך, כוחו הקמאי של האב השולט נחלש ובקרב הבנים מתעורר געגוע לאב כל יכול. מתוך הכמיהה לאב שכזה נוצר הטוטם – הסמל הראשון לישות-על כל-יכולה.  במילים אחרות, ע"י הטלת האיסורים ויתרה מכך, ע"י רגשות האשם המתעוררים כתוצאה מהפרתם- נולדה היכולת לסמלים –  התרבות האנושית.

עם הזמן הטוטם שינה את צורתו ומשמעותו עד שהתקבע כאלוהים של ימינו, ייצוג מופשט של המוסר האנושי מחד (טאבו) ומגן על-אנושי מאידך (טוטם).

אם לפשט מעט, מתישהו בהיסטוריה שלנו, למדנו להשתמש בסמלים שבתורם היוו תנאי מרכזי להיווצרותה של התרבות האנושית. דת – אומנות – וכמובן ספורט מקצועי – הם תוצר מתקדם של יכולת ההסמלה שהתפתחה עם השנים – להלן מנגנון הסובלימציה, כפי שפרויד ניסח לראשונה.

בואו ניקח את תרבות ה NBA המודרני כדוגמה. ג'ורדן הפך עם השנים לסמל אב חזק שהטיל את מרותו. העובדה שפרש כאלוף בלתי מעורער, מבלי שהבנים הצעירים הספיקו להדיחו ולרשת את מקומו, חיזקה למעשה את מעמדו של ג'ורדן למימדים מיתיים. לא בכדִי פסל ענק בצלמו ניצב מחוץ ליונייטד סנטר וחולצתו תלויה גבוה מעל כולם בתקרת האולם (בכך הפך לטוטם עוד בחייו). מכאן, שהמאבק הסמלי לרצח האב – קרי יורשו של G.O.A.T הופך עם השנים לדרמתי ואמוציונאלי במיוחד.

חשוב לציין, הצורך בנישול האב ממעמדו אינו בגדר נחלתם של השחקנים בלבד כגון קובי ולברון. במידה רבה יותר זהו צורך אוניברסאלי של הצופים המקבלים לו כעת מענה דרך אותם תוכניות העוסקות בנושא ושזוכות למיליוני צפיות.

לסיכום, הדיון בשאלת ה G.O.A.T זוכה לעניין רב מכיוון שלמעשה מדובר בדיון סמלי הפורט על הצורך האנושי של כל בן אנוש ליישב את הקונפליקט שבתוכו. בין הצורך באב חזק ומגן ובו-בזמן הצורך לגבור על האב ולהדיחו מכס המלכות. רק עם הדחתו של האב יוכל הבן לגדול להיות אב פוטנטי בעצמו. מכאן שהתרת הקונפליקט הינה חיונית בהתפתחותו של כל בן אנוש בחתירתו המתמשכת לעצמאות.

ובכל זאת עולה השאלה: מה הקשר לאיסור של האב על בניו לבוא את הנשים? כדי לא להעמיס אשאיר זאת לפעם הבאה, אבל אסיים עם נקודה למחשבה שקשורה לעניין.

מעניין שסמליי האליפות המייצגים את עליונות הקבוצה (השבט) והשחקנים (אב/אבות) הינם ייצוגים זכריים ונקביים. גביע פאלי המוצג לראווה וייריאה, וכן טבעת עגולה שענידתה על האצבע משולה לאקט המיני ובכך הופכת את האצבע/הגוף/ השחקן לייצוג של הפאלוס עצמו.